תנ"ך על הפרק - במדבר כג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר כג

140 / 929
היום

הפרק

בלעם מברך את ישראל פעמיים

וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃וַיָּ֧שֶׂם יְהוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהוָֽה׃כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗קלך־לְכָה־נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃וַיִּקָּחֵ֙הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֙בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה׃וַיִּקָּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהוָֽה׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרֲכֶֽנּוּ׃וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וילך שפי. תניא, א"ר יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר וילך שפי אמלשון בוקא דאטמא דשף מדוכתיה (חולין נ"ד ב'), ואולי דריש כן משום דכתיב ותלחץ רגל בלעם אל הקיר, ומן אז נעשה חיגר, וסמך זה כאן על הלשון שפי. .
(סוטה י׳ א׳) וישם ה׳ דבר בפי בלעם. תניא, ר׳ אליעזר אומר, מלאך, ר׳ יונתן אמר חכה נתן לתוך פיו ביתבאר ע"פ מ"ש במדרשים ר"א אומר, מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל – בולמו ואינו מניחו, ואין דברו האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם, ר"י אומר, מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ודברו האמור כאן אינו אלא מסמר של ברזל, שנאמר וכל דבר אשר יבא באש (פ' מטות) והוא ברזל, וזהו ענין פלוגתתם כאן שבאה בקצור, וע"ע מש"כ בפרשה הבאה פ' ו' אות י"ג. .
(סנהדרין ק"ה ב׳) לא זעם ה׳. מלמד שכל אותן הימים לא זעם גנסמך על מ"ש (תהלים ז') ואל זועם בכל יום, ואמרו כמה זעמו רגע שנאמר (שם) כי רגע באפו, ובפרשה הבאה פ' ט"ו כתוב על בלעם שהיה יודע דעת עליון, ודרשו שם על זה שהיה יודע לכוין הרגע שהקב"ה כועס בה, וחשב באותה רגע לקלל את ישראל, ומה עשה הקב"ה, כבש כעסו ולא זעם כלל כל אותן הימים שהיה בלעם עסוק במשלחתו של בלק.
ונראה לי כי ימי רצון אלה שלא כעס בהם התחילו משעה שבא בלעם למקום הנועד, אבל לא משעה שיצא מביתו לדרכו, וראיה שהרי בהיותו בדרך כתיב ויחר אף ה' כי הולך הוא (פ' כ"ב). .
(ברכות ז׳ א׳) ובגוים לא יתחשב. אמר ליה ההוא צדוקי לרבי אבינא, כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, מאי רבותייכו, אתון נמי איתערביתו בהדן, דכתיב (ישעיה מ׳) כל הגוים כאין נגדו, אמר ליה, מדידכו אסהידו עלן, דכתיב ובגרים לא יתחשב דכלומר נביאים שיצאו מכם והיינו בלעם העיד עלינו שאין אנו נכללים בין הגוים כלל, כדמפרש. .
(סנהדרין ל"ט ב׳) מי מנה וגו'. דרש ר׳ אבהו, מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב נאום הגבר שתום העין העיין בחא"ג שהעיר על הלשון מיד, דהא כמה נבואות עברו בין המאמר מי מנה ובין המאמר נאים הגבר שתום העין, ועיין מש"כ בזה. ולדעתי אין בזה אף ריח תמיה, דאפשר שאמר זה בשם התואר על עצמו ממקרה ישן, וכמו שאר התוארים שומע אמרי אל וכו', נופל וגלוי עינים וכו', שזה אצלו ענינים ישנים משכבר הימים, כך התואר שתום העין, וזה פשוט. .
(נדה ל"א א') מות ישרים. זה אברהם יצחק ויעקב ואינו מבואר לכאורה מניין לו שכיון בלעם במאמרו זה על אברהם יצחק ויעקב, וגם מניין לו בכלל דכיון בלשון זה על איש או אנשים ידועים, ודילמא מתברך בעצמו רק שימות מות אנשים ישרים בכלל.
ונראה דזה ע"כ אי אפשר לומר דקאי על כלל אנשים ישרים, דלפי"ז מאי שייך כאן ענין זה, והלא עסיק כאן רק במעלותיהם ושבחם של ישראל, וא"כ ע"כ קאי לשון זה על אנשים ידועים, ומדסמך לשון זה על הכתוב מקודם כי מראש צורים אראנו וכו' דקאי על אברהם כמבואר במדרשים ובפירש"י, וכן נסמך זה על מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומבואר במ"ר ר"פ תולדות דכל האבות נקראו בשם ישראל [שורש שם ישר], וא"כ כוון בלשון מות ישרים עליהם. ועיין בהקדמת באור ס' העמק דבר על התורה למרן דודי הנצי"ב מוואלאזין ז"ל טעם הדבר שנקראו האבות בשם ישרים. .
(ע"ז כ"ה א׳) ותהי אחריתי כמהו. תני, אף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אמר, תמות נפשי מות ישרים, אם תמות נפשי מות ישרים – תהא אחריתי כמוהו, ואם לאו הנני הולך לעמי זר"ל ואם לאו דלא ימות אלא יהרג – הנני הולך לעמי, כלומר לגיהנם, והדורש הזה מביא דרשה זו לסמך ראיה דגם אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, והיינו חסידי אוה"ע, דאל"ה מה נתן סימן בדבר שאינו. .
(סנהדרין ק"ה א׳) לא איש אל וגו׳. ת"ר, שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים, אף החזיר, וי"א אף הנחש, ואי ממצעין כאי תקנתיה, אמר רב פפא, נפתח באל ונפסוק באל חר"ל פותח בפסוק (כ"ב) אל מוציאם ממצרים לא הביט און ביעקב וכו' עד מה פעל אל. , אי נמי נפתח בלא ונפסוק בלא טבפסוק לא איש אל ויכזב עד ולא יקימנה, וטעם הענין משום דכל הני דאין ממצעין ומתמצעין הוא משום כישוף, ופסוקים אלו מורים שאין נחוש בישראל. –
ועיין בהוריות י"ג ב' דחשיב שם בין הדברים המשכחים את הלמוד גם הא דהעובר בין שתי נשים או אשה העוברת בין שני אנשים, ולכי מש"כ י"ל בטעם הדבר ע"פ מש"כ חכמי האמת דהעוסק בכשפים ונחושים לבו מתטמטם לת"ת, ומכיון שהעברה כזו גורמת לכשפים כמש"כ, לכן ממילא גורמת גם לשכחת הלמוד. .
(פסחים קי"א א׳) לא איש אל וגו'. רבנן אמרי, לא איש הוא שעשה דבריו של אל כמו שאינן, כמ"ש (פ׳ תשא) למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ובן אדם ויתנחם, לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם כמ"ש (שם) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו יכמה דרשות במדרשים ואגדות על פסוק זה, והדורש הזה כנראה מפרש שאחרי שהטריח בלק את בלעם כמה פעמים לבצע מחשבחו הבטיחו בלעם שלחנם כל עמלו, יען כי לו גם אם יוציא זעמו לקלל את ישראל גם אז לא יועיל, כי כבר ראו לדעת כי בכח אדם צדיק לפעול מהקב"ה להפך מחשבתו על ישראל מרעה לטובה כאשר עשה משה וכמש"כ ותגזר אומר ויקם לך, הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה, וכהראיות שמביא בזה. .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"א) אל מוציאם ממצרים. מכאן דמוציא דאפיק משמע יאר"ל לשון עבר, וזה הובא בגמרא לענין הפלוגתא איך מברכין על הפת דר' נחמיה ס"ל דמברכין מוציא לחם ורבנן ס"ל המוציא, ואמרו בגמרא, במוציא כו"ע לא פליגי דעבר משמע, כי פליגי בהמוציא. והענין הוא, כי מצוה מן המובחר לברך ברכה המורה לשון עבר, יען שבעת הברכה כבר הוציא הלחם שאוכל עתה, ומביא ראיה דלשון מוציא מורה על העבר, שכן מבואר מלשון אל מוציאם ממצרים, שהרי בשעה שאמר בלעם כבר יצאו ממצרים, ופליגי רק בלשון המוציא, אם משמע לשון להבא או עבר, וס"ל לחכמים דמורה לשון עבר כדכתיב (פ' עקב) המוציא לך מים מצור החלמיש, ור' נחמיה ס"ל דהמוציא מורה לשון להבא כדכתיב (פ' וארא) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולשון זה נאמר קודם היציאה ממצרים.
והנה להלכה קיי"ל כרבנן דצריך לברך בלשון המוציא, ולכאורה אינו מבוחר דכיון דלדברי רבא בלשון מוציא מודים שניהם דמורה לשון עבר, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא דהוראתו נעלה מכל ספק.
אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא [וכמ"ש לענין ק"ש להדק היטב הלמ"ד מן בכל לבבך], ואע"פ דבתיבת לחם מן הארץ ג"כ מערבין הממי"ן מן לחם ומן מן, אך התם א"א לתקן באופן אחר כמו שהוא לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ, משא"כ הכא אפשר לומר לשון המוציא.
וע"פ זה י"ל פשוט הטעם מה שבברכת הגפן ומזונות וש"ד מברכים בלשון ברא ולא הבורא, יען כיון דאין שם החשש מערבוב האותיות צ"ל לשון מעולה, דהיינו לשון עבר, כמש"כ. וע"ע מש"כ בפ' עקב בפסוק המוציא לך מים מצור החלמיש. .
(ברכות ל"ח א׳) כי לא נחש ביעקב. תניא, אמר רבי, כל המנחש לו נחש, שנאמר כי לא נחש ביעקב יבר"ל כל שעוסק בנחושים ורואה בכל דבר ענין ניחוש, הניחוש רודף אחריו, כי מטבע האדם כך הוא, שכל מה שמשקיע דעתו ברעיון אחד ומאמין בו אותו הרעיון רודף אחריו, ומטרידו בכל הלכותיו ומעשיו והגיוניו. ונראה דזהו הפירוש מ"ש בפסחים ק"י ב' מאן דקפיד קפדינן בהדיה, יעו"ש. ובירושלמי שבת פ"ו ה"ט הלשון כל המנחש סופו לבא עליו, והכונה אחת היא כמש"כ ודריש לא כמו דכתיב לו בוא"ו, והוא ע"ד רמז וסימן וכמש"כ. , והא בלמ"ד אל"ף כתיב, אלא משום מדה כנגד מדה יגפירש המפרש משום מדה כנגד מדה, דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא נפיק מקרא, עכ"ל. ולדעתי אפשר לומר דגם לפי תירוץ זה יליף מהפסוק, דמקודם סבר בלעם שיעקב הולך לקראת נחשים וקסמים, ומכיון ששמע בנבואה כי לא נחש ביעקב, ר"ל כי יעקב אבינו אינו עוסק בנחשים, וא"כ לא ירעו ולא ישחיתו לו ענינים כאלה, וכמ"ש מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, אבל אם היה ההיפך שהיה עוסק בנחשים היה מזיק לו ענין נחוש וקסם, וממילא מבואר דכל המנחש לו נחש, ודו"ק. .
(נדרים ל"ב א׳) כעת יאמר ליעקב וגו׳. תנא אהבה בריה דר' זירא, כל אדם שאינו כנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין לכנס לתוכה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ידהכונה פשוטה דכל מי שאינו עוסק בנחושים וכשפים, אות הוא, כי לבו בטוח ונאמן אך ורק בה' לבדו, ולכן משלם לו הקב"ה מדה כנגד מדה שמכניס אותו כביכול למחיצתו כאיש המכניס אורח אהוב לפנים חדרי ביתו, וסומך זה על הלשון כעת, ר"ל עתה כי לא נחש ביעקב, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דאחרי שהם במחיצתו יודעים מפעולותיו, כמתי סודו.
ובירושלמי שבת פ"ו ה"ט מובאה אגדה זו בשנוי לשון קצת, ומסיים שם, א"ר ירמיה בן אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו, ר' ברכיה אומר, עתיד הקב"ה לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת ומלאכי השרת שואלין אותם מה פעל הקב"ה ומה הורה לכם, ע"כ. ופירשו המפרשים, כל מי שפעל עם אל שעסק בתורה ובמצות, עכ"ל. ואינו מבואר מאי שייכות לפי"ז אגדה זו לענין דאיירי מקודם בענין נחוש ובסמיכות על הפסוק מה פעל אל.
ולכן נ"ל דאגדה זו נמשכת להקודמת דכל מי שאינו עוסק בנחושים הקב"ה מכניס אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס לתוכה, וכפי המבואר לפנינו, וא"כ יודעים הם יותר ממלאכים מפעולותיו של הקב"ה וממילא מזדקקים המלאכים לשאול מהם פעולותיו של הקב"ה, וכונת הלשון כל מי שפעל עם אל, כלומר שלא עסק בנחושים וכשפים ובטח והאמין בה' לבדו וכמש"כ למעלה. [שם שם] כעת יאמר ליעקב ונו׳. א"ר חנינא בריה דר׳ אבהו, כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד, מאי טעמא, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל טובאחד ממכתבי הרמב"ם הביא אגדה זו ופירשה, שלפי חשבון הדורות היה בלעם עומד אז בשנת ב' אלפים תפ"ו לבריאת העולם, ואמר, כעת, כלומר בעוד משך זמן כעת [כמו כעת חיה] תשוב הנבואה לישראל והוא בשנת ד' אלפים תתקע"ב אם יהיו ישראל זכאים, ובעונינו שרבו עברו מה שעברו, זולת כי מאורות חכמת התורה באמת נפתחו אז כמעינות תהום רבה ע"י חכמי צרפת וספרד, כנודע. .
(ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) ודם חללים ישתה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, ודם חללים ישתה, פרט לדם קלוח שאינו מכשיר את הזרעים טזהבאור הוא, כי כידוע, כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבלל באחד משבעה משקין, וזה הוא הנקרא בעלמא הכשר לטומאה, ומבואר ענין זה לפנינו בס"פ שמיני בפ' וכי יותן מים על זרע, ואחד משבעה משקין אלה הוא דם, ואמר בזה, דרק דם כזה דכתיב גביה השקאה כמו הכא דכתיב ודם חללים ישתה, רק דם זה מכשיר לקבל טומאה, והיינו דם חללים, כלומר דם היוצא מן החללים שהוא לאחר יציאת הנפש, אבל דם קלוח ששותת בעוד שהבע"ח הוא חי אינו מכשיר, יען כי בדם כזה לא מצינו לשון השקאה ולכן אינו יכול להיות נכלל במספר המשקין המכשירין. וזו היא כונת הדרשה שלפנינו והבאות אחריה, ומה דנקיט הלשון שאינו מכשיר את הזרעים ולא את האוכלים, נראה פשוט דתפיס לשון הפסוק וכי יותן מים על זרע (ס"פ שמיני) דכתיב בענין הכשר לטומאה, ועיי"ש לפנינו ובפ' ראה בפסוק כי הדם הוא הנפש (י"ב כ"ג). .
(חולין ל"ו א') ודם חללים ישתה. דם הירוק טהור משום כתם ומשום משקה, ואע"פ דדם משקה הוא – דם חללים בעינן כדכתיב ודם חללים ישתה יזעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ואיירי בירוק כאתרוג, וטעם הטהרה משום כתם הוא משום דאע"פ דדם ירוק הוא ממראות המטמאין, אך זה הוא בירוק כקרן כרכום, היינו כזוית גן שעשבים גדלים בו, וקמ"ל דלא נימא שגם הירוק כאתרוג מקור ירקון שלו הוא כקרן כרכום אלא שלקה ועמד על ירקון אתרוג, אלא הוא מין ירקון אחר, וטהור. .
(נדה י"ט ב׳) ודם חללים ישתה. תניא, דם מגפתו של זב מטמא טומאת משקין, דכתיב ודם חללים ישתה, מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא יחעיין מש"כ לעיל אות ט"ז וצרף לכאן. .
(שם נ"ה ב׳) שבעה מזבחות וגו׳. כתיב (מ"ב ב') ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים יטבעת שבא אלישע אל בית אל ויתקלסו בו נערים קטנים ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם מ"ב ילדים. , א"ר חנינא, בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל מ"ב ילדים כר"ל, אף שבכלל לא שלטה קללת בלעם, בכ"ז זכות הקרבנות גרמה לו שבעת פקידה בקללת אלישע נפקדו אנשים כמספר הקרבנות. וחשבון מ"ב קרבנות הוא, כי כמבואר בפרשה זו פסוק א' הקריב שבעה פרים ושבעה אלים, הרי י"ד, ובפסוק י"ד פר ואיל בשבעה מזבחות – הרי כ"ח, ובפסוק שלפנינו שבעה פרים ושבעה אלים – הרי מ"ב. .
(סוטה מ"ז א׳) שבעה מזבחות וגו׳. אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שהרי בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה שכתוב ביה (מ"א ג׳) אלף עולות יעלה כאר"ל שגם הקרבנות האלו היו בודאי שלא לשמן ובכ"ז זכה לזה שאחד מיוצאי חלציו יביא קרבנות לשמן, כמבואר. וחשבון המ"ב קרבנות עיין מש"כ באות הקודם, וע"ע השייך לאגדה זו בב"ק ל"ח ב' ובחא"ג שם. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך